יום ה', כה’ באייר תשע”ב

מצות תכלת בזמנינו המתברר מדברי חז"ל אודות התכלת של חלזון הפורפורא Loading... בעזרת השם יתברך "לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית, שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצוות כולן שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם" (רמב"ם פ"ג מהלכות ציצית הל' יב). "הזכרון הוא בחוט התכלת" (רוקח ורמב"ן במדבר טו, לח). מצות תכלת בזמנינו המתברר מדברי חז"ל אודות התכלת של חלזון הפורפורא חובת תכלת בציצית[1] כתב הרמב"ם (פ"א מהל' ציצית ה"ג) "במצוה זו שני צוויות, שיעשה על הכנף ענף יוצא ממנה, ושיכרוך על הענף חוט תכלת." איתא בגמרא "גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת"[2] (מנחות מג:) [מכלל דיש עונש למי שיש לו תכלת ואינו מטילו, ואינו בגדר רשות בלבד]. בתוספות בבבא מציעא (סא: ד"ה שתולה) מבואר שמי שאינו מטיל תכלת בטליתו "עובר על מצות ציצית." וכן איתא בס' ערוגת הבשם (מתלמידי בעלי התוספות, ח"ג ע' 210) "אם יש לו שני מינין [לבן ותכלת] ואינו רוצה כי אם במין אחד מכין אותו עד שתצא נפשו, כדין כל מצות עשה." כתב הלבוש (בהקדמתו ללבוש או"ח) "קראתיו לבוש התכלת כי כמו שחייב האדם ללבוש תכלת בציצית בכל יום אם ימצא, כן הוא חייב להלביש עצמו באלו הדינים."[3] וע"ע בשו"ת בית הלוי שכתב שמי שיש לו תכלת ומטיל לבן בלא תכלת, עובר בבל תגרע (ח"א סי' מב, ונראה שכן הוא דעת המ"ב בבה"ל סי' לד, ד"ה יניח, וכ"כ בעין התכלת א, מא). מצות תכלת בזמן הזה[4] כתב המהרי"ל (שו"ת החדשות סי' ה):[5] "...וסברא הוא שמא יחזור דבר לקלקולו שיהא התכלת מצוי, כש"כ למאי דכתב סמ"ג דאותו דג חלזון הוא בים המלח וכתב סימנין בקל היה לעשות תכלת וכו'." וכן כתב החמדת שלמה (אה"ע סי' ט כג) "אין הדבר מוכרח שלא ימצא תכלת אף בזה"ז אם נעמוד על כל הבדיקות כמו שהעתיקם הרמב"ם ז"ל בהל' ציצית." והארצות החיים (להג' מלבי"ם, סי' ט מא) כתב "ועי' בשו"ת הרדב"ז (סי' תרפה, שכתב-)… ואפשר שעד היום הוא מצוי אלא שאין יודעין לצודו עכ"ד ולפי"ז י"ל דגם בסדין בציצית יש חשש דשמא ילמדו [לעשות תכלת בזה"ז]."[6] גם בראשונים מצינו אסמכתות לזה: בספר החינוך (מצוה שפו) איתא, "וזה ימים רבים לישראל לא שמענו מי שזכה לתכלת בטליתו" [מכלל דהמצוה נוהג בזה"ז (וכן דייק האדמו"ר מראדזין בספרו עין התכלת)] . והרמב"ן כתב (מלחמות, שבת יב: מדפי הרי"ף), "עכשיו במקומות הללו שאין תכלת כו'" [משמע שבשאר מקומות ייתכן שהתכלת מצוי אף בזה"ז (וכן דייק הגרי"פ פערלא, נועם חלק כה ע' קמא)]. בירור מהות החלזון החלזון הוא תולעת (רש"י סנהדרין צא. ד"ה חלזון, וע"ע בירושלמי שבת פ"א ה"ג ובמפרשים שם, ובחי' המיוחסים להר"ן שבת קז. "שאני חלזון שהוא גוף אטום כחלזונות הללו שבאשפות ואינו בעל איברים", וכן הוא בריטב"א שם עה.); ויש לו נרתיק (דברים רבה ז יא, שה"ש רבה ד יא, פסיקתא דרב כהנא פ' בשלח, מדרש תהלים פ' כג "צא ולמד מן החלזון שכל זמן שהוא גדל נרתיקו גדל עמו", וכ"כ הערוך (ערך חלזון ב', ומוסיף הערוך ערך חלזון ג') שהוא מוקף, וכן מפורש בפיהמ"ש להרמב"ם כלים פ' יב א, "או שקשר חלזון בראשו: הוא הצדף של בעל חי הימי הנקרא חלזון"); הרי, שהחלזון הוא חומט ["snail" באנגלית, "חילזון" בעברית מודרנית]. ראשי פרקים בתולדות התכלת קרוב לסוף תקופת רבנן סבוראי נשתקעה צביעת התכלת מחמת גזירות עליה ממלכי רומי, ונפסק קיום מצות תכלת. לפני יותר ממאה שנה, אחרי שבירר האדמו"ר מראדזין זצוק"ל בספרו שפוני טמוני חול שראוי לחפש את התכלת בזה"ז, ניסה להחזיר התכלת. האדמו"ר נסע לנאפולי באיטליא לבקר באקוואריום שהיה שם, וקבע שהדיונון שמצוי שם הוא החלזון. אחרי זמן מה הצליח לעשות ממנו תכלת, ורבים התחילו ללכת עם התכלת שלו. אמנם, רוב גדולי דורו לא קבלו הצעתו. אחר פטירתו, הוכרח שהדיונון שהצביע עליו אינו החלזון של חז"ל, שנתברר שהצבע שהמציא אפשר ליצור באותו תהליך הצביעה מדמם של כמעט כל בעל חי [וגם לא צריך דוקא קלא אילן לזייף התכלת]. לפני כעשרים וחמש שנה התעורר הרה"ג ר' אליהו טבגר שליט"א מקרית ספר, מחבר ס' כליל תכלת על הל' ציצית, שהחלזון הוא הפורפורא, ושאפשר לצבוע ממנה צבע כחול, ובשנת תשנ"ה הקים בית צביעה שקיים עד היום, לזכות את הרבים. גם מוכח כן מרש"י (דברים ח ד) [שמעתיק המדרש דברים רבה הנ"ל ובמקום "חלזון" כותב "חומט",[7] וז"ל: "ואף קטניהם כמו שהיו גדלים היה גדל לבושן עמהם כלבוש הזה של חומט שגדל עמו", ורש"י (ויקרא יא ל, וחגיגה יא.) תירגם חומט ללימצ"ה ותירגם גם שבלול[8] כן (שבת עז:, ומו"ק ו:)]; וכן פי' רש"י בהדיא (ע"ז כח:) "משקדי חלזוני: לימ"ץ בלע"ז"[9], וכן כתב רגמ"ה (בכורות לח:) "חלזון קורין בלעז לימץ". לימצ"א-''limace'' בצרפתית­­­­­­­­­ הוא מה שקוראים "חילזון" בעברית, ו''snail'' באנגלית; וכן מוכח מהרא"ש (עה"ת, דברים כ"ח ד, שהעתיק המדרש הנ"ל ובמקום "חלזון" כתב "שבלול"). וכן הוא משמעות חלזון בערבית[10] (ספר השרשים לר"י אבן ג'אנח, ערך ש-ב-ל[11] וספר המדריך המספיק לר' תנחום הירושלמי ערך חלזון "חלזון... הוא אלחלזון בערבי גם כן"). וכן כתבו להדיא, שהחלזון הוא חומט: היעב"ץ (בפי' סידורו פ' ציצית בקר"ש), המהר"י כהן (חתן המהר"ל, בפי' על מדרש תהלים הנ"ל), התפארת ישראל (בהקדמה לסדר מועד), התבואות הארץ (ח"ב פ"א), והמתנות כהונה והעץ יוסף (בדברים רבה הנ"ל). זהות החלזון – הפורפורא [מורקס בלטינית, ארגמון בעברית] בחז"ל מבואר, שהחלזון של התכלת היה נצוד בחלקו של זבולון על חוף ים הגדול בין סולמא דצור וחיפה (שבת כו., מגילה ו., ספרי פ' וזאת הברכה לג יט, ותרגום יונתן שם). וידוע לנו מתנ"ך ומחז"ל, שאומות העולם השתמשו בצבע התכלת בימי קדם (ירמיה י ט, יחזקאל כג ו, שם כז ז, ושם שם כד, דה"י ב, ב ו, אסתר א ו, שם ח טו,[12] וע"ע בראשית רבה מקץ פר' צא, שבת כו., עירובין צו:). והנה הוזכר בספרי אומות העולם[13] צביעת צבע כחול[14] וסגול ממין חלזון הנקרא פורפורא, שהיה נעשה בארץ ישראל באזור צור וצידון.[15] וכתב היעב"ץ "ובענין צידת חלזון אמרו בפרק במה מדליקין… מסולמא דצור ועד חיפה, וכדבר הזה ממש כתבו גם סופרי אומות העולם, כותבי ישובי המדינות והנמצא בה לצורך העולם, וזכרו שלא נמצא במקום אחר הדג שצובעין בדמו תכלת כי אם בין שני מקומות הללו, וידוע שצור וחיפה הן שתי עיירות היושבות על חוף הים הגדול של תורה, ויושבי צור וצידון היו צדין אותו ועושים בו סחורה."[16] (מטפחת ספרים פ'"ד) וכתב השלטי הגיבורים (לר"א הרופא, תלמיד מהר"ם קזיס, פ' עט), "...רמש הים שנקרא פורפורא והוא חלזון שצובעין בו התכלת". וכ"כ החוות יאיר (בספרו מקור חיים סי' יח ס"ק ב), "בחידושים כתבתי דדם חלזון שבו צובעין תכלת אינו בלו"א [כחול], רק צבע פורפר[17] [סגול] שנעשה מדם דג שנקרא הדג פורפר". וכן משמע בראבי"ה (ברכות סי' כה), "וגרסינן בירושלמי[18] בין תכלת לכרתי: בין פורפורין ובין פריפינין" [שמתרגם תכלת "פורפורין"-דבר צבוע מהפורפורא]; גם משמע כן בפרקי דרבי אליעזר (פרק נ) ובאסתר רבה (פ"י, שמפרשים הפסוק "ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת וחור וכו'" שמרדכי לבש "פורפרין"). וכן כתבו המוסף הערוך (ערך פרפירא) "פרפורא: …פירוש בלשון יוני ורומי בגד תכלת",[19] והתועפות ראם על ספר היראים (מצוה ת"א) "והך חלזון שצובעין מדמו תכלת הוא נקרא חלזון אדומי-פורפור שנעקע." הפורפורא נמצא עד היום בחוף ים הגדול בחלקו של זבולון [בין צור וחיפה], ונודע בשם זה[20] עד היום הזה ביון,[21] אבל כיום משתמשים בעיקר בשמו הלטינית מורקס טרונקולוס [ארגמון קהה-קוצים]. גם מבואר בכתבי חכמי היוונים, שכתבו על הפורפורא בפרוטרוט, שהמורקס הוא הפורפורא.[22] גם נמצאו הרבה בתי צביעה עתיקים מתקופת חז"ל בין צור וחיפה[23] עם שאריות צבע וגלי קונכיות[נרתיקים] של המורקס.[24] בגמרא (מנחות מב., ב"מ סא:) מבואר שהיו משתמשים בקלא אילן [צבע המופק מצמח שקוראים אינדיגו בלע"ז, וניל בערבית (ערוך ערך קלא אילן, והנמ"י בב"מ לד. מדפי הרי"ף ד"ה אילן, וכן בשו"ת הגאונים (גינצבורג, כרך ב' עמוד 333) וכ"פ הר"ח (מובא באוצה"ג) בב"ק צג:)] לזייף תכלת. צבע הכחול של המורקס דומה ממש לקלא אילן עד שאף המולקולות [molecules] שלהם זהים ממש! ברמב"ם (פ"ב מהל' ציצית ה"א) מבואר שהתכלת היא צבע העומד ביפיו, ושאר צבעונים אינם עומדים כמו תכלת (שם ה"ד) [בכסף משנה מבואר שמדובר בקלא אילן שהיה נחשב בזמן חז"ל לצבע חזק בעצמו, עי' ב"ק צג: וביש"ש שם]. הפורפורא הוא הצבע [הכחול] היחיד שנודע עליו מימי חז"ל שחזק יותר מקלא אילן. עוד דברים שמצינו בחלזון של חז"ל והפורפורא • שניהם ניצודו ברשתות, כמבואר בשבת (עד:) "שכן צדי חלזון היו קושרין ומתירין ברשתות" [מה שהוא באמת דבר רחוק מאד לצוד זוחל ברשת, ובחלזון הפורפורא ביארו חכמי יון בארוכה דרך צידתו, איך הוא נתפס ברשתות ע"י דרך אכילתו המיוחד]. • דמו שצובעין ממנו מיפקד פקיד[25] (תוס' שבת עה. ד"ה כי היכי, כתובות ה: ד"ה מיפקד פקיד). • צריך להוציא הדם מיד אחר פציעתו "כי היכי דליציל[26] ציבעיה" (שבת שם) [צבע הפורפורא מתחיל להתקלקל מיד במיתתו]. • התכלת נקרא טריון (ערוך ערך טריון) [צבע הפורפורא היה נקרא טריון, על שם צביעתו בצור, שנקרא בלשון העמים טיירTyre-; וכמו כן נקראו שניהם יקינטינון, "חור כרפס ותכלת, תרגום עקילס איירינון קרפסינון ויקינטינון" (מדרש אסתר וערוך ערך איירינון, ע' טיינון, וע' יקנטין), אך באמת "יקינטינון" הוא שם כללי לגוון התכלת (כמפורש בערוך שם)[27]]. • התכלת היה יקר מאד (מנחות מג: "דומה לחותם של זהב," מד. "לפיכך דמיו יקרים," וכ"כ רש"י מגילה ו.) [וכן כתבו חכמי יון הנ"ל12 שצמר צבוע בהפורפורא היה יקר מזהב]; • ואף השתמש הרבה לבגדי מלכים (אסתר ח טו "בלבוש מלכות תכלת", שבת כו. ורש"י שם, רמב"ן שמות כח ב) [וכן כתבו חכמי יון לגבי צבע הפורפורא שהיה מיוחד למלכים ושרים, ועל ידו היו ניכרים מפשוטי עם; וכן איתא באסתר רבה (י יב) "מה מלך לובש פורפרין אף מרדכי לבש פורפרין" ובמדרש הגדול (במדבר ד ה) "שכן דרכן של מלכים, פורפירא שלהן תכלת"]. • התכלת נעלם בסוף תקופת רבנן סבוראי או בתחילת תקופת הגאונים (עיין מנחות מג: "מר ממשכי אייתי תכילתא בשני רב אחאי [בזמן רבנן סבוראי] "ובשו"ת ר' שר שלום גאון סי' ב ד, כתב: "כשהיה תכלת ביד ישראל," וגם בשאילתות כבר לא הביא הלכות תכלת למעשה), והצבע של הפורפורא נעלם ג"כ בסוף תקופת רבנן סבוראי, מפני גזירת מלכות רומי שייחד צבע זו למלכיה (מתוך Codex Justinianus–אוסף גזירות של קיסרי רומי; וע"ע רמב"ן שמות כח ב "והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך גוים" ורמב"ן בראשית יד א "ומלך גוים... רמז למלך רומי"). • "צבע התכלת לא היה [עולה] יפה בפשתן לעולם אלא בצמר" (חינוך שפו) [גם צבע הפורפורא אינו עולה יפה כי אם בצמר]. יוצא לנו מכל הנ"ל: שבכדי להגיד שהמורקס אינו חלזון התכלת נצטרך להניח: שבזמן חז"ל היו שני מיני חלזונות מצויים בין סולמא דצור וחיפה ששימשו לצביעת צבע בגוון התכלת, שהיה גם צבע יקר, וחזק, ודומה ממש לקלא אילן, ואף שניהם נקראו פורפורא, וגם שניהם היו מפורסמים (ב"ר פ' צא), ומכל מקום אין זכר להחלזון הפסול בדברי חז"ל [וגם קשה איך אמרו חז"ל בסתמא "תכלת אין כשרה אלא מן החלזון, שלא מן חלזון פסולה" (תוספתא מנחות פ"ט ה"ו) שמשמע שאינו פסול אלא כשלא בא מחלזון] וגם לא הזהירו מלהשתמש בו לתכלת [כמו שהזכירו קלא אילן], על אף שהיו דומים כל כך; וגם נעלם תכלת המוזכר בחז"ל מחכמי או"ה, אעפ"י שהיה בשימוש נפוץ לצביעת בגדים (כדמוכח בעירובין צו: "המוצא תכלת בשוק [פסול, שמא נצבעו לצורך בגד]… אדעתא דגלימא צבעינהו"). שאלות נפוצות על הפורפורא, ועל החזרת התכלת בכלל ♦ במדרש איתא (רבה ותנחומא סוף פ' שלח) "ועכשיו אין לנו אלא לבן שהתכלת נגנז." תי': עיין לעיל שנתברר שאפשר להחזיר התכלת בזה"ז, וצריך לפרש המדרש ע"פ פירש"י (פסחים סב:) "נגנז: נשתכח", [וכ"פ העץ יוסף על המדרש רבה; והיינו שאין הכרח שנגנז ע"פ נס וכדו' באופן שא"א להחזירה; וכן מוכח משו"ת הרדב"ז (סי' תרפה) שייתכן שנעלם באופן טבעי], ואפשר שיחזור. ♦ איתא בספרי (וזאת הברכה שנד) "אמר ר' יוסי פעם אחת הייתי מהלך מכזיב לצור ומצאתי זקן אחד ושאלתיו בשלום. אמרתי לו פרנסתך במה היא הוא אמר לי מחלזון. אמרתי לו ומי מצוי? אמר לי השמים! מקום יש בים שמוטל בין הרים וסממיות מכישות אותו ומת ונימוק במקומו. אמרתי השמים! נזכר[28] הוא שגנוז לצדיקים לעולם הבא." משמע שנגנז התכלת בדוקא [אף בזמן התנאים]. תי': פירש שם הר"ד פארדו (בספרי דבי רב) שבודאי היה מצוי בימיהם, שהרי צבעו ולבשו תכלת לעוד מאות שנים אח"כ (כדמוכח בכמה מקומות במנחות ר"פ התכלת), רק שתמה "היכי היה מתפרנס מחלזון, דמשמע דהוה שכיח ליה לצודו כמה זימני" [אף שלא היה מצוי כל כך]. ופי' עוד, ששם מדובר בחלזונות מובחרים שעושים צבע הדומה ממש לכסא הכבוד, שרק הם "גנוזים שם לצדיקים לעתיד לבא",[29] וכ''מ מדלא אמר שנגנז רק אחרי שהזכיר המקום המיוחד. ♦ מפורסם שהבית הלוי טען על התכלת של האדמו"ר מראדזין זצוק"ל שלכל "מציאות" צריכים מסורת. תי': כבר הבאנו לעיל את דברי המהרי"ל והחמדת שלמה ועוד שכ' שאפשר להחזיר התכלת בזה"ז ע"פ הוכחות או סימנים לחוד, וצ"ל שהבית הלוי לא טען כן אלא לגבי התכלת של האדמו"ר מראדזין זצוק"ל, שלא היו דבריו אלא בבחינת השערה בלבד (עי' שו"ת ישועות מלכו סי' ב), שלא הכריח בכלל שמצא את החלזון, רק שמצא בריה שמתאים לתוארי החלזון,[30] אבל לגבי דידן דיש עליו ראיות, וכבר ביררו החוות יאיר והיעב"ץ וכתבו בפירוש שהפורפורא הוא החלזון, לא שייך לומר כן. ♦ בשו"ת קובץ תשובות (למרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, ח"א ב) הביא דברי הבית הלוי באופן אחר:[31] "שאם הדג היה במציאות וגם הוצאת צבעו היה ידוע בכל זמן מהזמנים מעת שנפסקה התכלת מישראל ועם כל זה לא לבשוהו אבותינו, הרי הוא כאילו יש לנו בקבלה ומסורת מאבותינו כי זה הדג וצבעו איננו החלזון והתכלת, אף שיש בו כל הסימנים שסימנו בו חז"ל" [וסיים שם מרן הגרי"ש שליט"א "ואנא לא ידענא מה עם ההמצאה אשר המציאו חוקרי זמנינו אם גם עליה חל הטענה הנ"ל"-ולכאורה מסתפק במציאות הדברים]. תי': לא שייך טענה זה על התכלת של המורקס, שהרי במשך מאות שנים גזרו עליה מלכות רומי, שייחדוה לבגדי מלכות, ועי"ז נשתכחה מלאכת הצביעה[32] ומציאות החלזון.[33] ♦ כתב האור החיים (במדבר טו, לח, וכ"כ האלשיך שם; ויש שיחסו דרש זה להגר"א ז"ל) שלא נאמר לדורותם על התכלת "לאמר שהלבן לדורותם אבל תכלת בשאינו בנמצא אין חיוב בו," וא"כ מוכח שיתעלם התכלת. תי': אמנם מפורש דכשהוא בנמצא יש חיוב בתכלת, רק שמוכח שבאיזה זמן יתעלם, וכבר עברו דורות שלא היה התכלת בנמצא. שו"ת רדב"ז ח"א סי' תרפה שאלת עלה דגרסינן בשבת שכן צדי חלזון היו קושרין ומתירין הרשתות לצוד אותו, ושאלת מהיכן היה להם חלזון שיוכלו לצודו והלא לא היה נמצא אלא בחלקו של זבולון וכי אפשר היה לבוא לארץ ישראל לצודו. תשובה: אין זו צריכה לפנים שהרי החלזון מצוי הוא בים ובחלקו של זבולון היה עולה מאליו מן הים אל היבשה והיו מלקטין אותו, ואחר שגלו ישראל לא היה עולה והשאיר נבוזראדן בארץ מדלת העם לכורמים ולענבים וארז"ל אלו צדי חלזון משמע שהיו צריכין לצודו. וכן במעשה המשכן היו סמוכים לים הקדמוני ים סוף שהרי אין בין ים סוף להר סיני אלא דבר מועט והיו הולכים לים סוף וצדין אותו שהיה נמצא שם והיינו שלא הוצרכו לומר בחלזון כאשר אמרו בתחש לפי שהיה מצוי, ואפשר שעד היום הוא מצוי אלא שאין מכירין אותו או שאין יודעין לצודו, גם כי אינם צריכים לו שצבע הדומה לתכלת מצוי הרבה דהיינו איסטס הנקרא בערבי ניל וצובעין אותו באופן אומנות שאינו עובר אפילו על ידי גיהוץ. ♦ בכתבי האריז"ל (שער הכוונות ענין ציצית דרוש ד, ו ע"א, פע"ח שער הציצית פ"ה) מבואר שתכלת היה רק בזמן שבית המקדש קיים. תי': עיין מנחות ריש פרק התכלת שהאמוראים לבשו וצבעו תכלת כחמש מאות שנה אחר החורבן, ובהכרח שהחיוב קיים גם בזמן שאין בית המקדש [אם תכלת בנמצא], והאריז"ל לא בא לבטל מצוה ח"ו [רק מבאר טעם העדרו כמבואר בשו"ת וישב הים להגר"י הלל שליט"א (סי' כ) שכן הוא דרך האריז"ל לבאר נהוג שבעולם ע"פ הסוד "ורק אם אומר להדיא בדרך הוראה שכן צריך לנהוג אז ודאי נכון וטוב לחוש וליזהר לקיים דבריו" עיי"ש; ועי' בדברי הגה"ק האדמו"ר מסאטמאר זיע"א בשו"ת דברי יואל סי' מד ג, שביאר שתכלת יכול לחזור לפני הגאולה, וע"ע בקובץ "והיה לכם לציצית" שנת תשס"ז, בדברי הרה"ג ר' עמרם אופמאן שליט"א שמבאר שתכלת הוא מקישוטין דכלה שכלל ישראל מכינים בעקבתא דמשיחא; וע"ע בזוה"ק סוף פ' שלח דף קעה ע"א, ובכונות האר"י לברכת בונה ירושלים בשמו"ע]. ♦ בגמרא בבא מציעא (סא:) איתא "אני הוא שעתיד ליפרע… ממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא", וא"כ נראה שיש איסור בהטלת תכלת פסולה. תי': מבואר בתוס' שם שעיקר האיסור הוא משום שמבטל מצות תכלת,[34] משא"כ בנידון דידן שממ"נ אין כאן ביטול מצות תכלת (וכ"כ הריא"ז בקונטרס הראיות בב"מ שם, שבזמן שאין תכלת מותר להטיל קלא אילן); והרא"ש שם כתב שמדובר באונאת לוקח, אם מכר תכלת פסולה בתורת תכלת; ורבינו יהונתן (שם) פירש שהאיסור הוא רק במי שרוצה להראות עצמו צדיק במה שאין בו (וכ"כ בדרש משה סו"פ שלח). ♦ איתא בשו"ע (סי' ט) "יש אומרים שצריך לעשות "הציצית מצבע הטלית והמדקדקים נוהגים כן," ואם אין זה התכלת יש בזה גרעון במה שאינו לבן כמו הטלית. תי': כתבו הפוסקים שדין זה אינו שייך לחוטי לבן שהם במקום התכלת (ערוגת הבושם הקדמון ח"ג ע' 217, ים של שלמה יבמות פ"א סי' ג, ארצות החיים ומגן גבורים על שו"ע שם, וחזו"א סי' ג אות כה, כתבו שאין דין מין כנף על חוטים שהם במקום תכלת) מלבד מה שמבואר ברמ"א שלא נהגו כן. [וכן הקשו על האדמו"ר מראדזין זצ"ל ותירץ ג"כ כנ"ל (עין התכלת א מא), וע"ע שו"ת ישועות מלכו סי' א שכ' שלא שייך בהטלת ספק תכלת שום איסור.] ♦ במנחות (מד.) איתא דחלזון "עולה אחת לשבעים שנה", ולא ראינו[35] דבר זה במורקס. תי': כתב הרדב"ז (שו"ת סי' תרפה) "בחלקו של זבולון היה עולה מאליו[36] מן הים אל היבשה והיו מלקטין אותו, ואחר שגלו ישראל לא היה עולה." ♦ בגמ' (שם) איתא שהחלזון "ברייתו ["תבנית דיוקנו" (רש"י), או "צורתו" (רגמ"ה)] דומה[37] לדג," ואיך ייתכן זה על המורקס, שהוא חומט? תי': עי' לעיל שנתברר שפירוש "חלזון" הוא חומט, ובע"כ כוונת הגמ' הוא דחלזון התכלת דומה לדג יותר מחלזון אחר, וזה באחד משני אופנים, שצורת נרתיקו דומה לדג יותר משאר חלזונות[38], או במה שהוא חי במים כמו דג; והראב"ע כבר פירש בתהלים (פ' נח) ששבלול דומה לדג. ♦ בגמ' (שם) איתא על החלזון "גופו דומה37 לים." תי': אכן, עפ"י רוב נמצא בגוון ירוק כחלחל; ונמצא במקומות בלתי מזוהמים אפילו בצבע תכלת ממש. ♦ הרמב"ם (הל' ציצית פ"ב ה"ב) כתב שהחלזון הוא דג, ואיך זה מתאים למורקס? תי': איתא בפירוש הגר"א למשניות (כלים פ' יא א) "שכל שבים מין דג הוא, כל דמות שיהיה לו"[39] וכן מבואר בראב"ע (שמות ז כז, שכ' ש"אל-תמסח" [תנין- crocodile] הוא מין דג), וגם החוות יאיר כותב עליו "דג שנקרא הדג פורפר." ♦ ברמב"ם (שם) איתא שדם החלזון שחור כדיו, ודם הפורפורא הוא צלול הנוטה לאדמימות? תי': היינו בדם של חלזון בודד אבל כשיש כמות של דם ביחד אכן הוא שחור, וגם אחרי התייבשותו הוא שחור ממש כדיו[40]. ♦ ברמב"ם (שם) איתא שהחלזון מצוי בים המלח. תי': דרך הרמב"ם בכל מקום (עי' פ"י מהל' כלאים ה"א ובמקו"צ שם) לכנות לים הגדול "ים המלח", כי כן נקרא בערבית "אלבחאר אלמאלח" (ספר קרית מלך להגרח"ק שליט"א וכ"כ הרד"ל בביאורו לפרדר"א פי"ח, והגרי"ח סופר שליט"א האריך בזה בקובץ בית אהרן וישראל גליון צז). [41] ♦ ברש"י (עה"ת במדבר טו, לח; ובגמ' ברכות ט: ד"ה תכלת) איתא שהתכלת הוא ירוק. תי': עי' בתוס' סוכה לא: ד"ה הירוק ככרתי, שכ' שירוק כולל גם צבע כחול, וכ"כ הרמ"א (יו"ד קפח ו), וכן תי' המשכיל לדוד (על פירש"י עה"ת, לר"ד פארדו; ועי' פרי מגדים סי' ט אות ו שלאבי זקינו של האליה רבה "היה טלית ירוק הנקרא בלא בלשון אשכנז [כחול] זכר לתכלת"), ובע"כ צ"ל כן, שהרי רש"י בעצמו כתב (שם סו"פ מא) "צבע התכלת דומה לרקיע המשחיר לעת ערב."[42] ♦ אם צבע הפורפורא הוא שוה במבנהו הכימי לקלא אילן, איך תבחין ביניהם בדיקת הגמ' במנחות (מב:), שלכאורה גם תכונותיהם ישתוו? תי': הגם שהגוון עצמו נעשה ע"י חומר שוה, מ"מ קלא אילן בעצמו אינו נקלט כמו הפורפורא, כיוון שיש חומר בגוף המורקס שפועל בצבעו שייקלט באופן חזק.[43] ♦ איך יודעים את הגוון ואת החוזק המדויקים של הצבע?[44] תי': כיון שידוע לנו שקלא אילן הוא אינדיגו אפשר לדעת הגוון (עי' ס' עיה"ק והמקדש ח"ה עמ' נט), ולגבי החוזק כתב הרדב"ז (אלף תכא, עיי"ש שמכריח כן מהרמב"ם) "שיש גוון תכלת שהוא שחור [כהה] הרבה, ויש שאינו שחור כל כך" [ומוכח מדבריו שאין בהירות מסוימת שמעכבת בתכלת, וכ"כ בספר מעשי למלך על הרמב"ם (פ"ח מהל' כלי המקדש הי"ג)]. גדולי הדורות על החזרת התכלת כתב המהרש"ם זצ"ל בצוואתו "…יקחו את הטלית טירקישען, בלא העטרה, וקשורין בו ציצית עם תכלת…" (נדפס בראש ספרו תכלת מרדכי עה"ת). "ויש לי עדות שהג"ר איציל מפוניוויעז לבש תכלת בטליתו בהצנע, כמו שהעידו תלמידיו שלמדו אצלו" (מהקדמת ר' ירוחם ליינר למאמר שפוני טמוני חול, וכן העיד מרן בעל הקה"י זצ"ל). אמר מרן בעל החזון איש זצ"ל על התכלת של האדמו"ר מראדזין "הלא אין שום היזק בדבר-להטיל ספק תכלת-ואילו היה צל צילו של ספק הלא היו הגדולים אזי מקבלים אותו" (מעשה איש ח"א ע' קלב). סיפר הג"ר דוד צבי הילמן שליט"א (עורך הרמב"ם מהדורת שבתי פרנקל) שפעם ביקש ממנו בנו של הגרא"ז מלצר זצ"ל שיקנה לו פתילים מבית צביעה של ראדזין. כששאל אותו אם שאל דעת תורה בענין, ענה ששאל את גיסו הג"ר אהרן קוטלר זצ"ל, והשיב לו שאין שום חשש איסור בדבר, "ניט דא קיין חשש" (ע"ע באורחות רבינו ח"א ע' רמו ע"ז). לאחרונה נשאל מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א אם אפשר להטיל תכלת בצנעה, והשיב בחיוב (העדת הגרממ"ק שליט"א). ♦ מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (מנחות פ"ד מ"א) משמע שרק גוון מסוים כשר לתכלת, שכתב על התכלת "ואינו נמצא בידינו היום לפי שאין אנו יודעים לצובעו, שאין כל מין תכלת בצמר נקרא תכלת אלא תכלת ידועה שאי אפשר לעשותה היום." תי': המעיין בתרגום החדש (של הר' עזרא קורח שליט"א) יראה שכוונתו ז"ל אינו שדוקא גוון מסוים כשר, רק בא לומר שאין כל דבר כחול [אזר"ק בלשונו שם] כשר לתכלת רק צבע תכלת שנעשה מחלזון דוקא, ומה שכתב "שאין אנו יודעים לצובעו" ר"ל משום שאין אנו יודעים מה החלזון, וממילא א"א לעשותה היום [וכסיום דבריו "שא"א לעשותה היום"; ומוכח לפרש כן מדברי הרדב"ז הנ"ל שמדייק בהרמב"ם עצמו שאין גוון מדויק מעכב]. ♦ הפורפורא אינו מן המותר בפיך, ואיך יתכן שהשתמשו בו לתכלת לציצית ולבגדי כהונה? תי': עיין בשו"ת נו"ב (מהדו"ת או"ח סי' ג), ובשו"ת חת"ס (יו"ד רעו) ובאבן האזל (פ"א מהל' כלי המקדש ה"ג) שיישבו קושיא זו, וכן בירר האדמו"ר מראדזין בספרו פתיל תכלת; והמבי"ט (בהקדמה לפי' על פרק שירה) והרדב"ז (מצודות דוד טו ע"ב) כתבו בפירוש שהחלזון הוא בריה טמאה, וכן נקט מרן הגרי"ש שליט"א בפשיטות שהוא מין טמא (קובץ תשובות ח"א סי' ט). ♦ מבואר בתוס' (מנחות מב:) שלשיטת רש"י הוספת סממנים ביורה פוסל, מפני שהוא תכלת ודבר אחר, ולצביעת המורקס משתמשים בסממנים. תי': הסממנים ששמים ביורה מאפשרים את קליטת הצבע, אבל הסממנים עצמם אינם נקלטים כלל בצמר [ולכן כשר לכו"ע, שמתקיים דברי הרמב"ם שהשתמשו בסממנים וגם שיטת רש"י כנ"ל]. ♦ איך ייתכן חיוב צידה על חלזון, והלא הוא זז לאט ותהיה כניצוד ועומד? תי': ברבינו ירוחם (נתיב יב חלק י, פ:) מפורש שיש חיוב צידה על תולעים, וז"ל "ושאר שרצים כגון תולעת וחלזונות ועקרבים, הצדן לצורך חייב", וכן מוכח מרש"י (חגיגה יא., ויקרא יא ל, שפי' שחומט, שהוא משמונה שרצים שמפורש במשנה שיש בהם צידה, הוא לימצ"א-שבלול), וכן פסק מרן הגרי"ש שליט"א (אורחות שבת פי"ד הע' כא ושלמי ניסן קונטרס הצד ב ג), וכן היה דעת מרן הגרש"ז זצ"ל לחשוש לצד בזה (שולחן שלמה סי' שטז ד בהע' ב); דאם צריך תחבולות לצודו הוי בכלל "הבא מצודה ונצודנה" ואינו כניצוד ועומד. אם יש לך הערות על הנכתב כאן, או כל הערה בנושא התכלת נא לשלוח ל: חברת מעל"ה, רח' יוסף בן מתתי' 29, י"ם 94728; טלפקס ה02-580-4729, ונשיב בל"נ; ואי"ה נדפיס חלק מהשאלות בעלון הבא. הרוצה לעיין עוד בסוגיא זו ימצא מבוקשו בספרים אלו: קובץ ספרי התכלת ראדזין ספר התכלת (ר"מ בורשטין) קונטרס תכלת וארגמן (ר"מ אדלר) ספר לולאות תכלת (ר"ש טייטלבוים) מאמר התכלת (נספח לספר כליל תכלת לר"א טבגר) "ובאמת המלאכה מרובה, וכבר ניתן בסיני לכל חכמי דור דור דורשיו, חלקם בעץ החיים, מה שהניחו להם להתגדר בו לחדש את הישן, ולחזור ולייסד הנשכח, ולגלות הסתום, לפתור החתום, לבאר הנעלם, להרחיב הקצר,להרויח הצר, לפשט הקמטים, להתיר הקשרים, לחקור העמקים, ולנתח חלקים, להאיר האופל..." (סידור היעב"ץ הנהגת תלמוד תורה אות טז ע' שפט). מתוך הסכמת הג"ר עמרם אופמן שליט"א, חבר בד"ץ העדה החרדית, לס' לולאות תכלת: "…נראה שכל ת"ח וצורב שיעבור על הספרים שנתחברו בזמן האחרון על ענין זה יגיע למסקנה שיש מקום גדול לקיים המצוה כדינו ובשלימות. ועברתי גם על הספרים שיצאו לסתור והביאו גם דעת פוסקים מדורינו שאין חיוב לקיים מצוה זה–אך המעיין יראה שבמין זה של חלזון מיושב כל הקושיות ורגלים לדבר שהוא התכלת הנכון. וכן כמה וכמה מגדולי הדור יראים ושלימים שהתחילו לקיים מצות תכלת בצנעה, והכל הולך קמעא קמעא, ונזכה בקרוב שכלל ישראל יקיימוהו ברוב עם – ונקווה שיהיה על ידי משיח צדקנו. [1] לברר שאע"פ שקיי"ל שתכלת ולבן מצוה אחת הם (רמב"ם סה"מ שורש יא), יש חיוב גמור בשניהם, ולא הוי תכלת רק כמו מצוה מן המובחר. [2] כתבו הנצי"ב (העמק שאילה, שאילתא קכז ב), והארצות החיים (יג ב), שזה אליבא דמ"ד תכלת אינו מעכב את הלבן, וכן מוכח בדברי הרי"ף והרא"ש (על הגמ' שם), והרמב"ם (פ"ב הי"ב). [3] וכן מופיע לשון של "חיוב" לגבי התכלת בעוד ראשונים, בסוגיית "סדין בציצית" (שבת כה:) והם: התוספות, הרמב"ן (במלחמות), הרשב"א, המאירי, תוס' הרא"ש, והר"ן (על הרי"ף). וכ' רבינו בחיי (ט"ו ל"ח) " הציצית והתכלת מעכבין זה את זה בזמן שהיה התכלת מצוי." [4] לשלול הטעות שאין מצוה זו נוהגת בזה"ז, ולהוכיח שאפשר להחזירה בלא מסורת. [5] בא להסביר שיטתם של ר"ת והגאונים שאף בזמן שאין תכלת בגד פשתן פטור אף מלבן משום גזירה דשמא יטיל בו קלא אילן, כי ייתכן שיחזור התכלת. [6] ולכן יש לאסור ציצית בבגד פשתן גם בלא תכלת, כנ"ל. [7] המעיין במקור ובדברי רש"י ז"ל שם יראה שכל דבריו הם העתק מילה במילה מהמדרש, רק שתרגם כל המילות הארמיות ללה"ק. [8] ועי' בבראשית רבה (פר' נא א) שתירגם המדרש שבלול ללימצא. [9] ע"פ ספר המתרגם שם (בעמוד א'), וכ"ה בספר תרגום הלעז (ערך נימין) ע"פ כ"י פרמא; וכנראה שבכ"י היה כתוב "לימץ", ונשתבש ל"לימין" בדפוס ווינציא, ומשם ל"נימין" בדפוס ווילנא. [10] ועיין ראב"ע (ויקרא יא יג), שיש כדמות ראיה מלשון ערבית ללשה"ק בעבור היות שתי הלשונות קרובות (ע"ע מגילה יח.); ומה יותר לארמית (עי' רמב"ן שמות ל כג, והקדמת ספר המעריך). וע"ע בשו"ת יד חנוך (להג"ר חנוך העניך אבד"ק סאסוב, חתן הקדושת יו"ט זיע"א) סי' כב שהסתמך על זה הלכה למעשה. [11] וכן הוא במילון ערבית ופרסי עד היום. [12] עיי"ש בראב"ע שמדובר בתכלת מהחלזון. [13] אריסטו [חי בריש תקופת בית שני] (בספרו היסטוריה אנימליום), סטראבו (גיאוגרפיה), ויטרוביוס (די ארכיטקטורא) [שניהם חיו בסופו], פליניוס (היסטוריה הטבע) [חי בזמן החורבן], ועוד. [14] בלשונם "יקינטינון", "ליווידום", או "קונכיליא", והצבע הזה נעשה רק מזן אחד מסוגי הפורפורא, והוא הארגמון קהה-קוצים. [15] ויש להעיר שחיפה היתה נקראת אצל או"ה "פורפיריום", ואולי נקרא כן על שם צביעת הפורפורא שם [כמו בכל מילה יוונית שמסיימת ב"יום" שמשמעותה "מקום של"]. [16] וכ"כ האדמו"ר מראדזין בעצמו "וכן בימי היוונים והרומים בימים הקדמונים, היה נחשב צמר הצבוע תכלת ליקרות גדול והיו לאות רוממות השררות... ומלאכת הצביעה היה ידוע אז במדינת טוראס [Tyre] ומעת נהרסה המדינה הזאת וכל סביבותיה בחופי ים התיכון ע"י הישמעאלים נשכח מלאכת הצביעה…" (מהקדמתו למאמר פתיל תכלת). ואין כל ספק שמדובר על הפורפורא של היוונים, והרבה מדבריו שם מועתקים ממש מדברי היוונים על הפורפורא! וצ"ע איך נעלם מהגאון הנ"ל מציאות הפורפורא, ואולי עדיין לא היה השעה כשרה לכך. מ"מ מוכח שסבר שהתכלת של או"ה הוא התכלת של ישראל. [ובאמת כן מוכח מדברי הרדב"ז (שו"ת סי' תרפה) והפני יהושע (שבת עה.).] [17] לכאו' צ"ל שכוונתו רק על הדם של הפורפורא, שהרי כתב שם (ט ה) "ויש מדקדקים עושים ארבע כנפות צבע בלו"א דומה לרקיע מטעם תכלת." והגם שצבע הפורפורא הוא כחול, דמו אכן הוא סגול, מפני שיש בו צבע כחול ואדום ביחד, ורק אחרי ששמים אותו בשמש [כדרך הצביעה בימיהם שהיה בחוץ] נפרד האודם ונעשה כחול. ונראה שתופעה זו נרמזת בזוה"ק פרשת תרומה, (שמות קמט:) שכלול בתכלת גוון אדום רק שאינו נקלט עם הצבע, וזה לשון הזוה"ק "תכלתא נפיק מגו ההוא גוון סומק, וכד נחית לתתא איתרחק גוון סומק ואעל גו ההוא אתר דאיהו ימא ואצטבע תיכלא." ואפשר לומר גם, שמזה שהוכרח לו כ"כ שהפורפורא הוא החלזון הכריח גם שצבעו סגול-פורפור, שלא נודע לו שאפשר לצבוע ממנו גם כחול. [18] כידוע נאבדו מאתנו הרבה מאמרים מהירושלמי, ואם אמנם ייתכן שאינו מתכוון לתלמוד ירושלמי, רק לספר קדום שהיה מכונה "ירושלמי" (עי' מבוא הראבי"ה לרא"א), אם ציטטו בודאי שהוא ספר מוסמך; ועי' ברד"ל בספרו קדמות הזהר שכתב שכונת הקדמונים ב"ספר ירושלמי" הוא לזוה"ק או לחלקי זוה"ק שנעלמו מאתנו. מ"מ קטע זו הובא בחסרונות הירושלמי, וכן משמע מדקאמר הראבי"ה "גרסינן בירושלמי." [19] בס' למדי אצילות (ל:) ביאר האריז"ל "בפורפירא דמלכא הנקרא בגד תכלת". [20] וא"א לומר שנתחלף שם הפורפורא במקרה לבריה אחרת שאפשר לצבוע ממנו אותו צבע [בזמן שלא צבעו ממנו בכלל], מלבד שאר הפרטים שמתאים בו להכתוב על הפורפורא. [21] אוכלים אותו שם. [22] ע' ספר לולאות תכלת ע' 263. אמנם לא התפרסם זהות הפורפורא עד לאחר זמן הגדולים הנ"ל. [23] והם מצויים שם עד היום. [24] עיין ספר התכלת לר"מ בורשטין באריכות (פ"י ב), וגם על שקלי צור יש תמונת הפורפורא; וכיום מצאו גם אריג צבוע כחול מהמורקס טרונקולוס, וגם נמצא עמוד בצפון אפריקה שחרות עליה תמונת שני חלזונות מסוג המורקס וגם המילה "פורפורורום" שמשמעותה "מקום [עשיית] הפורפורא." [25] "כנוס ועומד" (רש"י כתובות ה:). [26] י"ג דליצלח. [27] ומזה נסתר הסמך היחיד למעודדי ה"ינתינה", שחושבים להביא ראיה מזה שנקרא תכלת "יקינטינון" שהיה נעשה מהינתינה, שהרי אין "יקינטינון" שם התכלת עצמו בכלל, רק תואר כללי להגוון; וגם לא נקרא הינתינה כן אלא כלפני מאתיים שנה משום צבע נרתיקו, ואין שום הוכחה שהשתמש לצביעה. [28] י"ג ניכר. [29] ומ"מ בודאי מוכח שלא היה גנוז לגמרי כנ"ל. [30] שלא הביא שום הוכחה שהדיונון הוא החלזון, רק אסף מאמרי חז"ל בענין החלזון ומצא בריה מתאים, אבל אין שום הכרח מכח זה שאין עוד בריות רבות שבמקרה מתאימות עם מאמרי חז"ל, ואחד מהם הוא החלזון; ואפ"ל שאין זה נכנס אפילו בגדר ספק. [31] כנ' מקורו מהקדמת האדמו"ר מראדזין לספרו עין התכלת שהעתיק מאגרת מאחד שכתב לו כן בפקודת הבית הלוי. וז"ל שם (ד"ה ומהם) "ומהם הגאבד"ק בריסק דליטא שי' מסר כל טענו ונימוקו בדבר מיאונו במצות התכלת לאחד ממיודעינו שיכתוב ויאמר לנו משמו בזה"ל, כמע"ל לא ביאר בדבריו מה זאת מצא אחר שנשכח, אם ממציאת הדג או הוצאת צבעו, ורק אחרי אשר כמע"ל יברר זאת היינו היה בזה דבר נשכח והוא מצאה, אז נהיה מחוייבים לשמוע אליו וללבשו, אכן אם נאמר כי הדג היה במציאות וגם הוצאת צבעו היה ידוע בכל זמן מהזמנים שעברו עלינו מעת שפסקה התכלת מישראל, ועכ"ז לא לבשוהו אבותינו ואבות אבותינו, הרי הוא כאילו יש לנו בקבלה ומסורה מאבותינו כי זה הדג וצבעו איננו החלזון והתכלת אף שהוא בכל הסימנים שסמנו בו חז"ל, כי אפילו נרבה כחול ראיות לא יועילו נגד הקבלה והמסורה, ורק אחרי אשר יברר לנו כי דג זה או מלאכת צבעו נפסק ונשכח מציאתו או ידיעתו בשום זמן מהזמנים ונפסקה בזה הקבלה אז יהיה לנו דברי ההלכה לראיה, עכ"ד שיחיה" עכ"ל האדמו"ר מראדזין זצוק"ל שם. וע"ע בסוף ספר משכנות לאביר יעקב שהעתיקו כן מהמהרי"ל דיסקין זצ"ל. [32] באמת גם אחרי שנודע אצל המדענים שהחלזון הוא הפורפורא, לא נתברר אצלם איך לצבוע תכלת ממנה במשך זמן רב, עד שנתגלה במקרה שצריך להניח הצבע בשמש, כדרך הצבעים בימי חז"ל, שצבעו בעיקר בחוץ. [33] אמנם על האדמו"ר מראדזין זצוק"ל קשיא טובא, שהדיונון היה מפורסם בכל הדורות, שמימות התלמוד ועד ימיו השתמש בלי הפסק לצורך דיו לכתיבה [ומזה שמו- "דיונון"], ומ"מ לא אמרו שהדיונון הוא החלזון. [34] עי' מהר"ם, מהרש"א, מהר"ם שי"ף, חת"ס, ושאר מפ' שם שביארו כן. [35] באמת אין כאן קושיא כלל, שהרי לא ראינו אינו ראיה, ולא נדע שלא עלה רק ע"פ מדענים, ולדבריהם אין שום חלזון שעולה אחת לשבעים שנה, וע"כ צ"ל כדברי הרדב"ז. [36] כונת הרדב"ז ב"מאליו" שהוא מה שעולה א' לע' שנה (ע"פ החיד"א בפתח עינים על הגמ' הזה, וכ"פ בספר זכר דוד כרך ב עמ' תמח). [37]עי' בשו"ת חכם צבי (סי נו) שכתב "לומר על דבר שאינו דומה "דומה" דרך הוא אף דלא דמי כל כך." [38] ועי' בפי' דונש בן תמים לספר יצירה (פ"ו מ"ב) שכ' [על צורת "תלי" שהוא כשני קשתות מחוברות, כזה- ()] "ומה שביניהם יקרא תנין והוא דומה אל דג, דק הראש, והזנב דק, וגדול הבטן." וע"ע ערוך ערך רצם "דומה לדג של ים שהוא רחב ודק וחד כלפי ראשו." ובאמת, המעיין יראה שלנרתיק המורקס יש דמיון חזק לצורת דג. [39] ולא פשוט כלל שדוקא מה שמוגדר דג בימינו הוא דג, שהגדרה זו באה ע"י המדענים לפני מאתיים שנה, ועד אז גם חלזונות הים היו נקראים דגים. ולפי"ז נתיישב איך כתב הרמב"ם שהוא דג והגמ' קאמר רק שדומה לדג, דכל דבר לענינו, שהוא חי במים, וגם נרתיקו דומה לסתם דג הצולל במים. [40] ולפני זה הוא סגול, וכן כתב החוות יאיר בפירוש "דם חלזון שבו צובעין תכלת אינו בלוא (כחול), רק צבע פורפר (סגול)." [41] ועי' בפי' ר"ח פסחים כ"ח. שפי' ש"ים המלח" בגמ' הוא ים הגדול. [42] גם יש מסורת ביד כל כלל ישראל שהתכלת הוא כחול, וכן העידו יוסיפון ופילון שראו תכלת בעצמם, וכן הוא בתרגום עקילס הגר (מובא במדרש אסתר) ובתרגום השבעים; וכן כתבו: רס"ג (בתפסיר), ר' נחשון גאון (מובא בעיטור הל' ציצית), הרמב"ם (פיהמ"ש ברכות א ב, ומנחות ד א, שכ' שתכלת הוא "אזרק" - כחול), רבינו בחיי (שמות כח ו), החזקוני (שם כד י), הרד"ק (שורש ת-כ-ל), המהר"ם מרוטנבורג (ח"ד סי' תרלא), ועוד הרבה. [43] וכבר נעשו ההבחנות של הגמ' ע"י כמה ת"ח, והצליחו להוריד קלא אילן ולא הורידו צבע המורקס, ומה שיש שלא הצליחו עד עתה להוריד קלא אילן הוא מפני שהיום עושים אינדיגו בשיטה מלאכותית, וכמש"כ הרדב"ז (סי' תרפה) שבימיו כבר התחילו לצבעו "באופן אומנות שאינו עובר אפילו על ידי גיהוץ." [44] באמת לא נראה לומר שהגוון המדויק מעכב, שבכ"מ שמצינו שיש הקפדה על גוון מדויק, הגדירו אותו חז"ל בדקדוק רב, כמו במראות נדה, במראות נגעים, ובמראות ריאות; ובתכלת לא נמצא שום הגדרה מדויקת. להורדת המאמר למחשב האישי לחץ כאן

 
 
חזור לדף הקודםהדפס כתבהשלח כתבההוסף הודעה/תגובה
 שיתוף