יום א', ח’ בטבת תשע”ט
לקט דברי חז"ל זיע"א במשנת רבי אליעזר: ■ התכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע דומה לכסא הכבוד ■ בזכות הציצית האויבים כלים ■ בזכות הציצית הצדיקים מזיו השכינה נהנין ■ גדולה היא הציצית, שהיא מצלת מן המיתה ■ בזכות הציצית ניצלו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש ■ ועד

תכלת בזמן הזה משנת רבי אליעזר פרשה יד [עמוד 263] כסא הכבוד נקרא קדוש, שנ' (תהילים מז ט) מלך א-להים על גוים א-להים ישב על כסא קדשו. איזה הוא, זה הרקיע התשיעי. לפי שהחיות ברקיע השביעי, שנ' (תהילים סח ה) סלו לרכב בערבות. וכת' (יחזקאל א כב) ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא, הרי זה רקיע שמיני, מראהו לבן. וכת' (שם י א) ואראה והנה על הרקיע אשר על ראש הכרובים כאבן ספיר, הרי זה רקיע תשיעי, דומה לספירינון, וזה הוא כסא הכבוד. והרקיע התשיעי לבן. לפיכך הבטיח הקב"ה את ישראל שהוא נותן לירושלם הדר לעולם הבא כספיר הזה, מעין הדר שלכסא הכבוד, שנ' (ישעיה נד יא) ויסדתיך בספירים. ר' מאיר אומ', מה נשתנה התכלת מכל מיני צבעונין, שאמרה התורה פתיל תכלת. אלא שהתכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע דומה לכסא הכבוד. ומנ' שהרקיע דומה לכסא הכבוד, שנ' [עמוד 264] (שמות כד י) ויראו את א-להי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, כספירינון הזה. לפיכך צוה הקב"ה את ישראל להניחו על טליתיהן, וכאלו הן מסתכלין בכסא הכבוד, ומתיראין ממי שאמר והיה העולם. חזקיה אומר, אף למראה הקשת דומה התכלת הזאת, שנ' (יחזקאל א כח) כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב. ואם תאמר, הרי הכל רואין את הקשת, אלא זה שאנו רואין אחריה, אבל פניה שלמעלה אין כל בריה יכולה להסתכל בו. לפיכך צונו הקב"ה על התכלת, שכל זמן שאנו רואין אותה כאלו אנו רואין פני שכינה. מעשה באחד, שביקש להכנס לזונה, והפכה הרוח ציציתו לפניו, ויצא והלך לו. אמרה לו, מה ראית. אמר, בכבודו שלהקב"ה ראיתי. ר' יהודה ביר' אלעאי אומ', למה הזהירה תורה על התכלת. מפני שהתכלת דומה לספיר, ומטה הא-להים סמפירינון היה, לומר לך, שכל זמן שישראל מסתכלין בתכלת הזו, יהו נזכרין כל אותן האותות והמופתים שעשה הקב"ה במטה הזה. ומניין שהמטה הזה של סמפירינון. שנא' (שמות יז ו) והכית בצור. [הצור אינו אומר, אלא בצור]. מלמד, שהמטה הזה של סמפירינון היה ועשר מכות היו כתובין עליו. וחכמים [עמוד 265] אומ', למה הזהירה התורה על התכלת. מפני שהתכלת דומה לספיר, והלוחות היו שלספיר. לומר לך, שכל זמן שישראל מסתכלין בתכלת הזאת, הן נזכרין במה שכת' בלוחות, ומקיימין אותן. וכן הוא אומ' (במדבר טו לט) והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם. אחד לוחות הראשונות ואחד לוחות האחרונות של ספיר היו, שנ' (שמות לד א) פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, ואומר (שיר השירים ה יד) מעיו עשת שן מעולפת ספירים. ארבע מדות היו לוחות אחרונות יתירות על הראשונות. לוחות ראשונות לא נעשה להן ארון קודם הורדתן, שנ' (דברים י ג) ואעש ארון עצי שטים, [עמוד 266] והיו דומין ככלה נכנסת בתוך חופתה. לוחות הראשונות לא נא' בהן (כי) טוב, [אבל לוחות האחרונות נאמר בהן טוב, שנא'] (דברים ה טז) למען ייטב לך. (ד"א) [ו]מפני מה לא נאמר בהן טוב בלוחות ראשונות, מפני שגלוי וידוע לפניו שהן עתידין להשבר. לוחות ראשונות לא היה מבהיק בהן קלסטר פניו שלמשה, אבל לוחות האחרונות הבהיק בהן קלסטר פניו שלמשה. לוחות ראשונות ירדו ומצאו ישראל באותו מעשה, אבל לוחות אחרונות ירדו וקבלום כל ישראל בצום ובתחנונים ובתפלה ובתשבחות. לפי שמיום שבאו ישראל לאותו מעשה עיינו עצמן כמנודין, לא רחצו, ולא שמשו מטותיהן, ולא שינו כסותן, שנ' (שמות לג ד) וישמע העם את הדבר הזה ויתאבלו, עד שנתבשרו שמחל להן הקב"ה. ר' יהודה בר' שלום אומ', למה הזהירה תורה על התכלת. לפי שכל הכלים שבמקדש, כשהיו נוסעין, היו מכסין אותן בלבוש תכלת, ואחר כך נותנין עליהן עור תחש מלמעלה. אבל הארון אינו כן, אלא תכלת מלמטן, שנ' (במדבר ד ה) ובא אהרן ובניו בנסע המחנה, ועור תחש באמצע, ותכלת מלמעלן, שנ' (ד ו) ונתנו עליו כסוי עור תחש ופרשו (עליו) בגד כליל תכלת מלמעלה, חוץ מן המזבח, שלא היה עליו אלא בגד ארגמן, שנ' ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן. למה ארגמן. שהוא דומה לאש. ולפי שהיה הארון מכוסה תכלת, אמר הקב"ה, מי שהוא עוסק בתורה, יבוא וילבש לבוש הארון. [עמוד 267] מהיכן זכו ישראל ללבוש הזה. ר' אלעזר בן פדת אומ' ממעשה שם אביהן, שכיבד את נח אביו, שנ' (בראשית ט כג) ויקח שם ויפת את השמלה, וילכו אחרנית. מה הליכתן אחורנית אף חזירתן אחורנית. מיד פרעה הקב"ה לבניו, שנתן להן מצות ציצית, שהיא הוד והדר בעולם הזה ולעולם הבא. רבי זכאי אומר, ממה שאמר אברהם אבינו (בראשית יד כג) אם מחוט ועד שרוך נעל, שאמר לו מלך סדום, תן לי הנפש והרכש קח לך, ולא אבה. לפי שאמרפל וחבריו נלחמו עם מלך סדום וחבריו, ונצחו אותן, ונטלו את בזתן, בא אברהם אבינו ונצח אמרפל וחבריו ונטל את בזתן, נמצא נטל בזת תשעה מלכים. ולא עוד, אלא כשהיו באין בדרך להלחם עם מלך סדום וחביריו, הרגו שבעה מלכים ונטלו בזתן, שנ' (יד ה) ובארבע עשרה שנה בא כדרלעמר [וגו'], ואת החרי [וגו'], וישבו ויבאו [וגו']. נמצאת ביזת ששה עשר מלך. אמ' לו מלך סדום, קח השלל ותן [לי] הנפש, ולא קיבל עליו, אלא נתן לו את הכל. ד"א בשכר שאמר אברהם אם מחוט, נתן הקב"ה לבניו מעשה המשכן, שיש בו חוטין כפולין, כפול אחד לשנים, משוזר אחד לארבעה. ובשכר שאמ' ועד סרוך נעל, נתן לו הקב"ה מכסה ערת אילים ומכסה עורת תחשים. ד"א בשכר שאמ' אם מחוט, נתן לבניו חוט שלזהורית, שהיה מלבין ביום הכפורים, שנ' (ישעיה א יח) אם יהיו [עמוד 268] חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ובשכר שאמ' ועד סרוך נעל, ניתן לבניו שלשה רגלים בשנה, [שנא'] (שה"ש ז ב) מה יפו פעמיך בנעלים. ד"א בשכר שאמ' אם מחוט, ניתן לבניו מצות ציצית, ובשכר שאמ' נעל, ניתן לבניו מצות יבמה, [שנא'] (דברים כה ט) וחלצה נעלו. נמצאת אומר, הציצית בזכותו שלאברהם אבינו. כמה חוטין הוא נותן בה, שמונה. כנגד שמונת ימי המילה שנצטוה עליה אברהם אבינו. ד"א כנגד שמונה רקיעים שעד כסא הכבוד, שבעה שעד החיות ואחד על גביהן, שנ' ודמות על ראשי החיה רקיע. נמצא כל מניינן שנים ושלשים, כנגד כל מצותיה שלתורה. בית תחלתה, בראשית, למד בסופה, לעיני כל ישראל, שתים ושלשים. כנגד שתים ושלשים נתיבות פלאות החכמה שהעולם מתנהג בהן, שאי אפשר לעולם אלא בהן. ואלו הן עשרים ושתים אותיות ועשר ספירות. אבל אין פוחתין משלש חליות, ולא יתר על חצין שלחוטין. ר' שמעון בן יוחי אומ', אל תהא מצות ציצית קלה בעיניך, שעתידין ישראל רואין כבוד גדול בציצית, מה שאין רואין במצות אחרות כמוה, שנ' (זכריה ח כג) כה אמר ה' צב-אות, אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי. וכמה הן לשונות הגוים, שבעים, [עמוד 269] והן באין עשרה מכל לשון, הרי שבע מאות. ובאין ואומ' לישראל, גיירונו [עמכם]. ועדין אין אלו אלא בכנף אחד, שנ' והחזיקו בכנף. נמצא לארבע כנפות שני אלפים ושמנה מאות. ר' חנינה הגדול אומ', למה הדבר דומה, למלך שהיו לו חמשה אוהבים. בקשו לראות פני המלך. אמ' לראשון, הבא לי עשרה כספים ואני נראה לך. לשני אמ' לו, הבא לי עטרה שלזהב ואני נראה לך. לשלישי אמ' לו, הבא לי עטרה שלאבנים טובות. לרביעי אמ' לו, הבא לי עטרה שלמרגליות ואני נראה לך. החמישי היה עני. אמ', בשביל שאתה עני, הבא לי עטרה של ורד ואני נראה לך. כך אברהם, אמ' לו הקב"ה, מול את עצמך ואני נראה לך. כיון שמל, (בראשית יח א) וירא אליו ה', והוא ישב פתח האהל כחם היום. הרתיח הקב"ה אותו היום, שלא יהוא עוברין ושבין באין, וילך אברהם ויצטער להכניסן ולכלכלן. ד"א (שה"ש ד ו) עד שיפוח היום ונסו הצללים, זה יום הדין, שנ' (מלאכי ג יט) הנה יום בא בוער כתנור, ונסו הצללים, שאין בו צל לרשעים, שנ' (איוב לד כב) אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און. יעקב אבינו, אמ' לו הקב"ה (בראשית לה א) עלה בית אל ושלם את נדריך. שכן הוא אומר לו, בברחך מפני [עמוד 270] עשו אחיך. ומנ' ששילם. אמ' ר' חנינה הגדול, כים זה שלטבריה, ניסך יעקב אבינו בבית אל חצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין, וכנגדן פרים וכבשים, מיד נגלה עליו הקב"ה, שנ' (לה ט) וירא א-להים אל יעקב. אבותינו במדבר, אמ' להן הקב"ה, עשו לי מקדש והקריבו לי קרבנות ואני נראה לכם. מיד עמדו ועשו את הכל. ר' יצחק אומ', אותה השעה נודע [שבחן] של אבותינו, שלא יהוא אומות העולם אומ', כשהיו ישראל במצרים, עניים מרודים היו, לא היו יודעין לעשות אלא הבנין הזה, לא היה להם לאכול אלא מאספניא שלמלך. נראה שבחן במלאכת המשכן. מהן היו חושבין, ומהן היו רוקעין, ומהן היו זוהבין, ואחר כך טוין אותו, מהן היו פוטמין רוקחי רקח, ומהן היו צורפין זהב, ומפולאין בו, שעשו את המנורה. נראה שבחן בעושר, שהיו מביאין והולכין זהב וכסף וכל דבר, עד שהכריז עליהן משה ואמר שלא להביא. וכל זאת בשני ימים הביאו, שנ' והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר, לשני בקרים. נראה שבחן בגבורה, שעשו אותו לחמשה ימים מה שלא בנה שלמה את בית המקדש לשבע שנים. והיו במשכן פלאות רבות, ועשוהו, והקימוהו, ואחר כך הקריבו את קרבנותיהן, שנא' (ויקרא ט א) ויהי ביום השמיני, ויאמר אל אהרן קח לך, (ט ד) ושור ואיל לשלמים. מיד, ויקחו את אשר צוה משה, עד שנגלה עליהן הקב"ה, שנ' ויבא משה ואהרן אל אהל מועד. אף שלמה הקריב אלו קרבנות עד שנגלה עליו הקב"ה, שנ' (מ"א כ ה) בגבעון נראה ה' אל שלמה. אבל בדורותינו, שאנו עניים, ואין בית המקדש להקריב את הקרבנות, אמ' הקב"ה, עשו את הציצית. [עמוד 271] ר' ברכיה אומ', הרי הוא אומ' (דברים כב יב) על ארבע כנפות כסותך. חביבין ישראל שגידלן הקב"ה יתר ממלאכי השרת. אע"פ שיש להן שש כנפים, אבל אין בידן אלא שנים. כיצד. בשתים יכסה פניו, שלא יביט בשכינה. ובשתים יכסה רגליו, שלא יכוה בנהר דינור. הרי לא נמצא בידו אלא שתים. אבל ישראל יש להן ארבע כנפות, שנ' על ארבע כנפות כסותך. אף בו בלשון הקב"ה מקבצן, שנ' (ישעיה יא יכ) ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ. בזכות הציצית האויבים כלים שנ' (איוב לח יג) לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה, בזכות על ארבע כנפות. בזכות הציצית הצדיקים מזיו השכינה נהנין, שנ' (תהילים סא ה) אגורה באהליך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה. בזכות הציצית הקב"ה מזריח את האור לצדיקים לעתיד לבוא, שנ' (מלאכי ג כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. היא שעמדה לישראל בימי חזקיה, שנ' (ישעיה כד טז) מכנף הארץ זמירות שמענו. וכי יש כנף לארץ ואומ' שירה. אלא זו תפלת חזקיה וישעיה, שהיו מתפללין, והציצית על כתפיהן. אף כשצוה הקב"ה את חגי לשאול את הכהנים תורה, לא פתח להן תחלה אלא בציצית, שנ' (ויהי דבר ה' אל חגי שנית, לאמר), (חגי ב י) בעשרים וארבעה (לחדש,) [לתשיעי בשנת שתים לדריוש, היה דבר ה' אל חגי הנביא לאמר: כה אמר ה' צב-אות] שאל נא את הכהנים תורה [לאמר], [עמוד 272] הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו, מפני מה הוא אומ', אלא להזכיר את הציצית. ר' יהודה בן שלום אומ', גדולה היא הציצית, שהיא מצלת מן המיתה. שהרי שאול היה רודף אחרי דוד, והיה מותר לדוד להרגו, אלא שהיה זהיר בציצית, שנ' (ש"א כד ד) ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל. כיון שיצא לו, יצא מחזר אחריו, ואמ' לו (כד יא) ואבי ראה גם ראה [וגו']. ולמה הוא קורא [אותו] אבי. שהיה חמיו, וחמיו שלאדם כאביו. מה הוא אומ', גם ראה. אמ' לו, לא תהא רואה כאלו הכנף בידי בלבד, אלא אלו הייתי רוצה ראשך בידי. ואחר כך היה מתחרט על הדבר. [אמר], שמא כשם שאמר לי יצרי לכרות את כנפו ושמעתי לו, שמא אלו אמר לי להרגו, הייתי הורגו. ד"א ואמר ואבי ראה גם ראה. אמ' לו, ראה שנפלת בידי ורחמתי עליך, גם ראה שאלו נפלתי בידך, לא היית מרחם עלי. מי גרם לו שינצל, הציצית שהיה זהיר בה. ולא עוד, אלא ששרת עליו רוח הקדש ונתנבא, שנ' (כד כ) ועתה הנה ידעתי כי מלך תמלך [וגו']. מה הוא וקמה. כאדם שהוא נופל וקם. אמ' לו, עתיד אתה שתמלוך, ומתנודדת ממך [המלוכה] בימי אבשלום ובימי שבע בן בכרי, ואחר כך היא קמה בידך. ר' מאיר אומ', קשה עונשו שללבן יתר מענשו שלתכלת. משל למלך, שקרא לשני עבדיו. לאחד מהן אמ' לו, הבא לי חותם שלטיט, ואחד מהן אמ' לו, הבא לי חותם שלזהב. פשעו שניהן, ולא הביאו. איזה ענשו קשה, הוי אומ', זה שאמ' לו שלטיט, ולא הביא. כך [עמוד 273] מי שאינו עושה ציצית בזמן הזה מן הלבן קשה עונשו ממי שלא היה עושה באותו הזמן תכלת. בזכות הציצית ניצלו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש, שנ' (דניאל ג כא) באדין גובריא אילך כפיתו בסרבליהון, אלו הלשברים. פטישיהון, זה שהוא מן הכתפים ועד השוקים. כרבלתהון, אלו החלוקין. לבושיהון, אלו טליתות המצויצות שלהן. לפי שעשה להן הקב"ה שמונה מופתים, מה שלא נעשה לבריה בעולם מימי אברהם אבינו. שמונה מופתים נעשו להן באותו היום. צף הכבשן, ונפרצה בו פרצה, ונימוק יסודו, ונשרפו ארבע מלכיות, ונהפך הצלם על פניו, ונתרפאו חנניה מישאל ועזריה, וירד המלאך והלך אחריהן, יחזקאל החיה מתים בבקעה. ומנ' שצף הכבשן, עד שעלה למעלה עד שראה אותו נבוכדנצר, שהיה יושב ועומד תמה, [אילולי] שצף, היאך היה רואה. ומנ' שנפרצה בו פרצה, שכן אתה רואה, מתחלה לא היה לו פתח ולבסוף היה לו, שנ' (ג כו) באדין קריב נבוכדנצר לתרע אתון נורא יקידתא. [עמוד 274] ומנ' שנימוק, שכן הוא אומ' באדין נפקין שדרך מישך ועביד נגו [מן גוא נורא, לא מתוך הכבשן], מלמד שנפלה ונימוק יסודו. ומנ' שנשרפו ארבע מלכיות, שכן הוא אומ', מתחלה, (ג ג) באדיין מתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא אדרגזריא גדבריא דתבריא תפתיא וכל שלטוני מדינתא, ובסוף הוא אומ', (ג כז) ומתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא והדברי מלכא. נמצאת אומ' שנשרפו ארבעה אומנים שלמלך, אדרגזריא, גדבריא, דתבריא, תפתיא. ומתי נשרפו, משביב הכבשן כשנפלה. ומנין שנהפך הצלם על פניו, שנא' כרע בעל קרס נבו, והיו נושאין אותו כל היום ומבקשין להעמידו, והיה נופל, עד שהיו נושאין אותו ביותר, שנא' (ישעיה מו א) נשואותיכם עמוסות משא לעיפה. ומנ' שנתרפאו חנניה מישאל ועזריה, שכן ישעיה אומ' לחזקיה, (ישעיה לט ז) ומבניך אשר יצאו, יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל. וכן הוא אומ' (דניאל ג כה) וחבל לא איתי בהון. מלמד שנתרפאו. ומנ' שירד המלאך והלך אחריהן, שנ' (שם) עני ואמר הא אנא חזי ארבעה גוברין שרין מהלכין בגו נורא, וריויה די רביעאה דמי לבר אלהין. ולמה לא הלך לפניהן. שלא יאמרו, המלאך הצילן, [ולא הצילן] אלא הקב"ה. אם כן, למה ירד המלאך והלך אחריהן. מפני הכבוד, כדי להדרן. ומנ' שהחיה יחזקאל מתים בבקעה, שנ' (יחזקאל לז א) היתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה'. ודניאל היכן הלך, לחפור בורות שיחין ומערות בהר. הליכתיו שלדניאל משם היה רצונו שלהקב"ה, ורצונו שלדניאל רצונו של נבוכדנצר. רצונו שלהקב"ה כיצד. אמ', שלא יעמדו אומות העולם ויאמרו, אם אין אתה משתחוה לצלם אנו משליכין אותך לאור, ומשליכין אותי, ומתקיים בי (דברים ז כה) פסילי אלהיהם תשרפון באש. רצונו [עמוד 275] שלנבוכדנצר [כיצד]. אומ', שמא ישליכו את דניאל [לאור], וישרף, ויאמרו שהשתחוית למי שאין בו ממש, וכיון שראה כל הנסים שנעשו להן, פתח ואמר, (דניאל ג כח) בריך א-לההון דישדרך מישך ועביד נגו. אלולי שבא מלאך וסטרו על פיו, היה משבח והולך. לפי שאין הקב"ה חפץ בשבחן שלרשעים. וכן מצינו בפרעה. בכל מכה ומכה היה הקב"ה מאריך למשה, שחפץ בתפלה. שכן הוא אומ' בצפרדעים, (שמות ח ח) ויצעק משה אל ה'. אבל בברד, [שאמר פרעה] (שמות ט כז) ה' הצדיק, לא הניח הקב"ה את משה להתפלל, אלא כיון שפרס כפיו, מיד נענה, שנ' (ט לג) ויצא מעם פרעה ויפרש כפיו. וכל כך למה, כדי שלא יאריך אותו רשע בהודייתו. שאין הקב"ה חפץ בשבחו שלרשע. וכן מצינו בגחזי. כיון שבא לספר ליהורם האותות שעשה אלישע, מיד זימן הקב"ה את השונמית, כדי שתודיענו, שנ' ויהי הוא מספר למלך את אשר החיה את המת. אפלו היא עומדת בסוף העולם, מיד הפריחה הקב"ה והביאה. למה, שאין הקב"ה חפץ שיהא הרשע מספר בשבחו. ומנין זכו חנניה מישאל ועזריה להינצל מכבשן האש. מאברהם אבינו זכו. שהיה אברהם אבינו מבזה את הצלמים בפני תרח אביו, [עמוד 276] ומשליכן, ואומ' שאין בהן ממש. וכיון שראוהו שהוא מבזה אלהיהן, נטלוהו ומסרוהו לנמרוד. אמ' לו, מפני מה אין אתה משתחוה לאלהי. אמר לו אברהם, ומי הוא אלהיך. אמר לו, האש. אמר לו, מצינו גדול מן האש, המים, שהן מכבין אותה. אמר לו, ואף למים אנו משתחוים. [אמר לו, מצינו גדול מן המים, אלו העבים, שהן סובלין אותן. אמר לו, אף לעבים אנו משתחוים]. אמ' לו מצינו גדול מן העבים, אלו הרוחות, שהן מפזרין אותן. אמ' לו, אף לרוחות אנו משתחוים. אמ' לו, מצינו גדול מן הרוחות, זה האדם. אמ' לו, כמה אתה מתלוצץ במלכות, אני איני משתחוה אלא לאור, הריני משליכך לתוכה, ואם יש לך אלוה גדול ממנו, יבוא ויצילך ממני נטלוהו והשליכוהו לאור. באותה שעה עמד גבריאל לפני הקב"ה, ואמ' לפניו, רבון העולמים, רצונך ארד ואציל צדיק זה. אמ' לו הקב"ה, אני יחיד ואברהם יחיד, אין מצילו אלא אני, שלא על ידי מלאך, אבל אתה, שאמרת דבר הגון, תזכה להציל מבני בניו. ובשעה שהפיל נבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, עמד [ירקמי], שר הברד, לפני הקב"ה [ואמר לפניו, רבונו של עולם], רצונך ארד ואצנן הכבשן ואציל צדיקים הללו. אמ' לו גבריאל, אתה שר הברד, ואין כבודו שלהקב"ה בכך, שהכל יודעין שהברד מכבה את האש, אבל אני, שר האש, אלך ואקדיח מבחוץ ואצנן מבפנים, ואעשה נס בתוך נס. אמ' לו הקב"ה, רד. ומנ' שהקדיח מבחוץ, שנ' (דניאל ג כג) גובריא אילך די הסיקו לשדרך מישך ועביד נגו קטיל המן שביבא די נורא. ומנ' שצינן מבפנים, שנ' (ג כז) וריח נור לא עדת בהון.